הארץ: ישי עוליאל, המותג הכי מסקרן ומבטיח בספורט הישראלי

לינק לכתבה


ישי עוליאל, המותג הכי מסקרן ומבטיח בספורט הישראלי
המאמן שגילה את כישרונו, מאמן הכושר שמוודא שגופו יתפתח כהלכה והעמותה שמספקת את המעטפת הדרושה לפיתוח טניסאי ברמות הגבוהות. בגיל 17 נמצא ישי עוליאל על הגבול המסוכן שבין הנוער לבוגרים. כך מקווים להוביל אותו אל הצמרת העולמית

בנובמבר 2014, כשהיה רק בן 14, ישי עוליאל כבר טיפס למקומות 400–500 בעולם לבני 18 וניסה את כוחו בשלוש תחרויות נוער בינלאומיות שהתקיימו בארץ. מגיל צעיר, נראה היה שלנער מרמלה הכול הולך בצורה חלקה, לרבות זכייה בטורניר האורנג’ בול, מעין אליפות העולם לצעירים, כשהיה בן 12. ואז הגיעה החריקה. בכל אחת משלוש תחרויות הנוער בישראל, הוא הודח כבר בסיבוב הראשון.

זה קרה חודש לפני תחרות האורנג’ בול לגילאי 14, ועוליאל הרגיש את הנטל. אחרי ההפסד השלישי ברציפות, יצא מהמגרש בבכי. “אני לא רוצה יותר לשחק טניס, אני צריך מנוחה של חודשיים”, אמר למאמנו ג’אן פוצ’טאר, “אני לא רוצה לטוס לארצות הברית ומרגיש שאפסיד גם שם בסיבוב הראשון”.

“כולם ציפו שאם שהוא זכה באורנג’ בול לגילאי 12 הוא חייב לזכות גם בתחרות לגילאי 14”, נזכר פוצ’טאר, “זה ממש גמר אותו, מנטלית הוא היה ממש שבור. אמרתי לו ‘אין בעיה, קח את החופשה שאתה רוצה’. בתוך תוכי ידעתי שהוא לא באמת מתכוון לזה”.

עוליאל נרגע. הוא ופוצ’טאר טסו לארצות הברית מוקדם יותר כדי להתחדד מנטלית. לבסוף שמר על הכתר והפך לטניסאי הבכיר בעולם גם בגילי 14. “בכל פעם שהוא חווה קושי, הוא יצא גדול יותר מאותו משבר”, מתאר מאמנו.

מהמורות הן חלק מחייו של כל אדם, ודאי ספורטאי הישגי. איש אינו מאחל לעוליאל להישבר שוב ושוב כדי שיוכל לצמוח, אך בטניס ובספורט הישראלי כולו, החובט בן ה־17 נחשב לאחד המותגים המסקרנים והמבטיחים ביותר – בזכות הרזומה שלו עד כאן, בגלל שבארץ אין יותר מדי כישרונות ברמה עולמית ובעיקר מפני שהשלב הזה, קצת לפני שהוא מתנתק מסצנת הנוער ומתמסר לסבב הבוגרים, גדוש בסימני שאלה. איש אינו יכול לשער כמה רחוק הכישרון, ההתמדה והמזל ייקחו אותו מכאן. מתי ואם בכלל יפרוץ, והאם זה יהיה גדול יותר מכל מה שהכרנו.

פוצ’טאר עלה ארצה מקייב בגיל חמש. כשהשתחרר מצה”ל רצה להשלים הכנסה כמאמן טניס ופתח קבוצה לגילאי 5–6. אחותו הגדולה של עוליאל שיחקה טניס ובבית לא היה מי שישמור עליו. הפיתרון של אמו היה לנייד את ישי למרכז הטניס ברמלה בשעות בהן אחותו מתאמנת. כך הצטלבו דרכם של עוליאל ופוצ’טאר, ומה”שמרטפות” הזו נולד צמד יוצא דופן. זהו לא רק עוליאל שמתפתח כשחקן, אלא גם פוצ’טאר שצומח איתו בתנועה וממציא את עצמו כמאמן.

“ישי ואני אנשים תחרותיים מאוד, ואחד הדברים שנתנו לי דרייב מההתחלה להשקיע בו זה שכולם אמרו לי ‘ג’אן, אתה יודע שאין סיכוי להצליח. אתה מרמלה, ישי מרמלה, לא יצאו מפה הרבה שחקנים וצריך הרבה כסף'”, נזכר המאמן, “לכל אורך הדרך שמעתי ‘אין סיכוי’ הרבה מאוד פעמים, כי סביר להניח ששחקן טוב ייצא מרמת השרון, מתל אביב או מרעננה. גם כשעלינו לרמה הבינלאומית, שמעתי שאין סיכוי כי אנחנו ממדינה קטנה. זה נתן לי הרבה מוטיבציה להוכיח שאפשר לעשות את זה”.

ככל שעוליאל הצליח יותר, כך עלו הסכומים הנדרשים. בשלבים הראשונים היו אלה הוריו, כמו גם אוהבי טניס מרמלה, שתרמו את חלקם להרפתקה. כשעוליאל היה בן 9, המאמן עודד יעקב ניגש אל פוצ’טאר באחת התחרויות וסיפר לו על בעל אמצעים שמסוגל לסייע במימון. זה היה דייויד קופר, יהודי־בריטי ששאף לגדל טניסאי עילית ישראלים והקים את “נבחרת דוד”. תוך זמן קצר הפך עוליאל לתוצר המבטיח ביותר של העמותה הטרייה.

“בארץ יש פעמים רבות עניין של חשדנות”, נזכר פוצ’טאר בראשית החיבור, “כמאמן שמעתי כל הזמן ‘תיזהר, יכול להיות שייקחו לך את הילד, הוא בא לעקוץ אותך’. ידעתי שאם לא אחשוף את ישי ולא אנסה לתת לו את הכי טוב, אלא אשאיר אותו בכוך שלנו ברמלה, הוא בטוח לא יצליח. בארץ יש הרבה אנשים ששמים כסף, אבל לא באמת יודעים לאן הוא הולך. כאן בא אדם שרצה לתרום לטניס הישראלי, אבל גם לשלוט במה שקורה עם הכסף שלו – באילו ילדים הוא תומך ואילו מאמנים הוא לוקח. לישי ולי זה נתן המון ביטחון, שלא משנה אם הוא יצליח בתחרות זו או אחרת, עדיין מאמינים בנו לטווח ארוך”.

הכסף שלנו, הכישרון שלו

דייויד קופר עומד בראש העמותה, שתומכת בחמישה טניסאים נוספים, מספקת להם מעטפת של מומחי תזונה וכושר, וגם תגבור מנטלי במידת הצורך. בנו אדם, המשמש כמנכ”ל, מסביר: “זה לא שאבי ואני פשוט משליכים כסף מלונדון על ישראל ואומרים ‘לכו תבזבזו אותו על ישי’, אנחנו מאוד מעורבים”.

לדבריו, כל ההחלטות מתקבלות לאחר היוועצות עם אנשי הזרוע המקצועית של העמותה – אנדי זינגמן, ציפי אובזילר ושאר המאמנים. במקרה של עוליאל, כמובן שתובנותיו של פוצ’טאר חיוניות מאוד. “אנחנו מדברים מדי שבוע ומקבלים עדכונים רשמיים אחת לחודש”, מסביר קופר, “כך אנו יודעים לאמוד את הדרישות הכלכליות בהיבט של לוגיסטיקה, נסיעות והוצאות שצפויות בעתיד”.

לפי קופר הבן, ההשקעה בעוליאל פירושה כמה מאות אלפי דולרים מדי שנה. “ככל שישי מצליח יותר, כך תופחות הוצאות הנסיעות. העלינו את רמת האימונים שלו ואת השירותים שאנחנו מספקים לו. אני תמיד נדהם כמה הילדים האלה מסוגלים לאכול. אלוהים, הם שורפים קלוריות כל היום”.

בכל הקשור לענייני הטניס והאימון, קופר סומך לגמרי על שיקול הדעת של אנשי המקצוע. כשמדובר בנושאים שלא קשורים למשחק, הוא ואביו מקבלים את הנתונים וקובעים כיצד והיכן להשקיע. “הם צריכים להציג לנו מה נדרש לישי, יש רשימת קניות. כל מה שחיוני, ישולם בלי ספק. אם הם אומרים ‘נשמח לקבל את זה’ או ‘זה יכול להיות נחמד’, נשקול. כיום אנחנו נכנסים לתוכנית מקצועית ומשוחחים עם שותפים שאולי יצטרפו אלינו, כי המעבר מהנוער לבוגרים יהיה יקר מאוד, אבל אנחנו מוכנים לזה עם או בלי שותפים”.

ללא התמיכה שלכם, לאן ישי היה מגיע?

“ישי הוא הטאלנט, אין לנו בעלות על הכישרון, על הקסם שלו, על המצב הגופני או על המנטליות שלו – כל זה בא ממנו ומאלוהים, לא מאתנו. אנחנו עוזרים ומאפשרים לו. אבל, האם אני חושב שהוא היה מקבל את ההזדמנויות להן זכה כתוצאה מצירופו לנבחרת דוד? לחלוטין לא. אני חושב שזה כישרון יוצא דופן שאולי וסביר להניח היה מתפספס. ההתקדמות היא בעיקר בזכותנו, והמערכת הישראלית לעולם לא היתה גורמת לזה לקרות עבורו כי אין לה את הכסף. ללא המשאבים אתה בעצם מגביה את החומה שמעליה הוא צריך לטפס”.

כשעוליאל היה צעיר יותר, מאמן הכושר שלו היה ד”ר יובל חיגר, שגידל גם את שחר פאר והראל לוי. לפני שש שנים, חיגר עזב לצ’כיה וחיפש מישהו שימשיך לפתח את עוליאל במקומו. “אתה רוצה לאמן את הספורטאי הבא של ישראל?”, פיתה את גיא גפני, שלקח את המושכות מהמנטור שלו.

גפני עבד עם עוליאל בכל חלון זמן שהתאפשר, לפני בית הספר ואפילו בהפסקות. “היכולות הגופניות בטניס הפכו לאחד המפתחות להצלחה”, מספר מי שמתזז את עוליאל מאז היה בן 11 וחצי. “בין גיל 13 ל־15 היינו חייבים להכניס עוד אימוני כושר, אז במשך שנתיים הייתי בא אליו לבית הספר ומוציא אותו משיעורי ספורט בתיאום ההנהלה. לפעמים ישי התעצבן כשראה את החבר’ה משחקים כדורגל בזמן שאנחנו עובדים בדשא מחוץ לבית ספר, אבל דווקא אלו היו האימונים הכי טובים שלנו בכל השבוע”.

להביט לפדרר בעיניים

בכל גיל, מרכיבי היכולת שעליהם ניתן דגש משתנים. עד שהיה בן 13, גפני שאף לפתח אצל עוליאל עושר תנועתי. הוא שילב באימוני הכושר משחקי כדור שונים, כדי להפוך אותו לספורטאי רבגוני ולסייע לו להימנע מפציעות. בשלב מסוים גם הטבע התערב והצמיח את עוליאל לגובה, מה שחייב את גפני לבצע התאמות. גופו נמתח ל־188 סנטימטרים, גובה שאותו מאפיין גפני כאידיאלי לטניסאי בכיר. רוג’ר פדרר, אנדי מארי, רפאל נדאל ונובאק ג’וקוביץ’ – כולם בין 1.85 ל־1.91 מטר. “בגובה הזה צריך לשמר את מהירות היד כדי שחבטת ההגשה תהווה יתרון, אבל חייבים לשים לב שהתנועה על המגרש לא תיפגע כי לשחקן בגובה 1.75 יש פוטנציאל לזוז הרבה יותר מהר. מגיל צעיר שמנו אצל ישי דגש על מהירות יד, המון זריקות של כדורי פוטבול ובייסבול כדי לפתח מהירות שבהמשך תיתן לו יתרון אדיר בסרב”.

כעת, כשעוליאל לקראת המעבר לבוגרים, הוא עתיד להתמודד מול עוצמות ויכולות אחרות לגמרי ממה שהכיר. “נרצה לפתח מרכיבים כמו זריזות וכוח מתפרץ”, מנתח גפני, “זה אומר לזהות מהר יותר את הכדור, להגיב מהר יותר ולצאת חזק יותר לכדור. מצד שני, דרך הכושר ועבודה גופנית מאתגרת של סבולת, אתה מפתח קשיחות מנטלית. המעבר בין נוער לבוגרים הוא מעבר בין שלוש לחמש מערכות, אתה יכול להיות על המגרש חמש שעות וזה חתיכת מסע שצריך להיות מוכן אליו. בין אם זה ראלי קצר או ראלי מתיש, אתה חייב להתאושש ממנו באותה צורה כי תמיד יש 20 שניות מנוחה בין מהלכים”.

גפני מציין גם שימוש במסכה שמקטינה את כמות החמצן אשר נכנס לריאות של עוליאל. כך הוא מגיע לדופק הרבה יותר גבוה, נקלע לקשיים פיזיולוגיים ומפתח לא רק סבולת, אלא גם חוסן מנטלי. “אנחנו עובדים באותה צורה ומרימים את הקצב, אבל הדרך הבטוחה ביותר להתקדם בשלב הזה, של מעבר לבוגרים, היא פשוט להתאמן ולהתחרות יום יום ברמה הזו. גם אם תאמן בקצבים גבוהים ובדרישות גבוהות יותר, לעולם זה לא ירגיש כמו להיות שם ולחוות את זה”.

בפברואר השנה, עוליאל הוזעק למשחק היחידים של נבחרת ישראל בגביע דייויס במקום אמיר וינטרוב הפצוע. הוא נכנע ללא תנאי לז’ואאו סוזה, שדורג אז 41 בעולם. למרות ההפסד על החימר בפורטוגל, פוצ’טאר משוכנע שבבכורה הלאומית היו גם אלמנטים מחשלים ובונים. “לפעמים, כשילד לא נחשף לרמות הכי גבוהות, הוא לא יודע למה לשאוף. אמנם ישי הפסיד, אבל הוא הרגיש על בשרו מה צריך כדי להגיע לרמה הבאה. 100 אחוז עבודה מול שחקן נוער לא יספיקו לך בבוגרים, שם תצטרך כבר 120 אחוז ובאמת להתאבד על הכדור”.

הגורל חיבר בינינו

מאז החלו לעבוד יחד, פוצ’טאר צמוד לעוליאל. הוא מעיד על ימים בודדים בהם לא שהה לצד חניכו במשחק, אימון או טיסה. “בעל ואשה לא מבלים כל כך הרבה כמונו”, מחייך המאמן בן ה־33, “יש בינינו חיבור טוב, קורה מעט מאוד שמישהו צריך שקט מהשני. הילד הופך לנער ואז לבוגר, כך שדרך ההתבטאות משתנה וגם העבודה. אני מרגיש מאוד את ישי. אם בגיל 10 דיברנו על פוקימונים, אז בגיל 16 זה גם שיחות על בחורות והוא מתייעץ. אנחנו מדברים על הכול. יש לו בארץ חברים ומשפחה, ואת הדברים האלה הוא מפספס בגלל כל הטיסות. כמאמן צריך לכוון אותו כך שההסתכלות על הוויתורים שהוא עושה לא תוביל אותו, והוא יראה בעיקר מה הוא מרוויח. צריך כל הזמן לאתגר אותו ולדבר אתו”.

אז אתה ממלא גם משבצת של פסיכולוג?

“אין ספק. אני לא אוהב בספורט את המלה פסיכולוג, זה נשמע כאילו כשחקן יש לך בעיה. מבחינתי זה אדם שכיף לך לדבר אתו, הוא מכוון אותך למקום הנכון ונותן לך את הכלים, כולל כלים מנטליים. אני כן חושב שלפעמים צריך לקחת איש מקצוע שייתן לך כלים להתמודד עם דברים שלי או לאנשים סביב ישי אין תשובות עליהם. בעתיד, כשישי ייחשף לדברים שהוא פחות יידע איך להתמודד איתם, טוב שיהיה מי שיוכל לעזור גם במקום המנטלי כי אני לא מתיימר לומר שאני יודע הכול”.

היו בעבר קולות של “אולי ג’אן לא טוב מספיק לאמן את ישי”?

“אני לא מחפש להראות שאני מצליח יותר מכולם, אבל כן מוכיח שאני יכול לעבוד עם שחקן טוב ולשפר אותו לרמה הבאה. אין לי ספק שאנשים בהתחלה הרימו גבה, אבל זה לא מעניין אותי כי כשאומרים שאין סיכוי, אז אני נדלק. החיבור שלנו זה לא סתם, קרו כל כך הרבה דברים שגרמו לי לחשוב שזה בטוח עניין של גורל. אחרי שהתחילו לשאול אם אולי אני לא מתאים לאמן את ישי, פתאום הוא זכה באורנג’ בול לגילי 12. בכל פעם שיש איזשהו ספק, אנחנו עונים לו בתוצאות”.

באימונים ובתחרויות האחרונות, עוליאל מאותת לפוצ’טאר, גפני ושאר הצוות שהדברים מתחילים להתחבר גם לקראת הפאזה הבאה. העונה הוא עתיד לשחק בהרבה יותר תחרויות בוגרים, בין אם טורנירים בדרג פיוצ’ר או מוקדמות צ’לנג’ר. “השאיפה שהוא באמת יפרוץ כמה שיותר מהר לטופ 250 בבוגרים, שייכנס למוקדמות גראנד סלאם כשלב ראשון”, קובע המאמן, “אני מאמין שתוך שנתיים זה משהו לגיטימי, לפי ההתקדמות שלו היום ברור שזה אפשרי. הדברים יכולים להתחבר גם הרבה יותר מהר ממה שחושבים. אנחנו מתקדמים יחד אתו, אף אחד לא עומד לידו עם שעון עצר”.

אחרי עוליאל מתבצע מעקב צמוד גם מבחינה קלורית. כשהוא בארץ, גפני בודק עם אמו של הטניסאי מה אכל בבוקר, ומעדכן אותה מה להכין לו לצהריים ובאיזה מזון לציידו לקראת עוד יום אינטנסיבי מחוץ לבית. עוליאל נושא בתיק חטיפי חלבון ומשקאות איזוטוניים, ולפני השינה צורך כדורי מגנזיום שמפחיתים את הסיכוי להתכווצויות שרירים ומסייעים להתאוששות. “האימון הוא 50 אחוז, ההתאוששות והתזונה משלימות את זה”, מסביר גפני, “משנה לשנה אתה רואה אצל ישי יותר אחריות גם בעניין הזה”.

אפשר לומר שסטנדרט העבודה סביבו נדיר בספורט הישראלי?

“אני עובד עם כדורסלנים, ומה שמבדיל את מה שקרה פה לעומת הספורט הישראלי הוא שנשאר צוות אחד שעובד במשך שנים. המשפחה ודייויד קופר מאמינים בנו בעיניים עצומות, ואז גם לישי יש את האמונה הזו. כל דבר שמצליח בישראל הוא בזכות המשכיות ושקט תעשייתי, זהו. עזוב משאבים, כי יש הרבה מקומות עם כסף, אבל מיד רוצים משהו אחר והופכים הכול. פה היה אורך רוח לקחת מאמנים שהם אולי לא הכי מוכרים, אבל עם תשוקה מטורפת להצליח, ילד עם תשוקה, ולפעמים זה מחפה על היעדר ניסיון”.

כשהיה בן 15, עוליאל יצא עם גפני ופוצ’טאר למחנה אימונים בצרפת. יום אחרי יום ביצע שני אימוני כושר ושני תרגולי טניס. “ביום השלישי כבר לא היה לו כוח”, נזכר גפני, “אחרי כל כך הרבה שעות עבודה, אתה רק מצפה שהוא יקלל אותך. יצאנו מהמתחם, נתתי לו לזרוק בעוצמה כדור כוח על הקיר, ובסט האחרון הוא שיחרר צעקה, הסתכל עליי, נתן לי חיבוק, נשיקה, אמר תודה ועלה לחדר”.

נדמה שעוליאל נמצא בתודעה הישראלית כבר שנים רבות, אך מדובר רק בראשית עלילתו כטניסאי בוגר. הציבור צמא לגיבור, התקשורת כמהה להמליכו גם עם זיפים וללא קוקו, ומשפחת קופר תמשיך לתמוך בו כל עוד יחזיק מחבט. אך בטניס, כמו בטניס, הכול תלוי בעיקר בו.

“יש רצון ותקווה שהוא באמת יכול להגיע למקומות הכי גבוהים ששחקן ישראלי הגיע אליהם, אבל ממש אין אצלי לחץ”, מעיד פוצ’טאר, “אף פעם לא חשבתי על זה כאילו אני עומד ליד התקווה הגדולה של הטניס הישראלי. הרבה צעירים בארץ לא תמיד מאמינים שאפשר להגיע לרמות הכי גבוהות, אבל התוכנית של דייויד אומרת לכולם ‘אנחנו מסוגלים, לא נופלים מאף אחד בעולם בקטע פיזי, במאמנים או במתקנים, זה רק עניין של אמונה’. זה יכול להישמע מלחיץ, אבל אני אוהב שדייויד תמיד אומר לי ‘ג’אן, אני רוצה שישי יהיה ראשון בעולם'”.